לפני זמן לא רב, לפחות כך נדמה לי, באותה התקופה בה התבססה חבורת "רוח הקודש", מאסופת משוגעים לרוח, שניתן היה לספור אותם על חצי יד אחת של נגר ותיק, הסתנן לחבורה איש מזוקן (שהוא לא שימי) שהביא כיסאות וגנראטור(גם שלא ביקשו ממנו), והיה לנו לחבר. חבר של נפש.

שמעון וינר מקיבוץ גזית, גר בדיוק מתחת לתבור, ולא טס בו! אתם צריך להבין- ילדי האינברסיה של היום, שגם למצנח הייתה פעם תקופת האבן, ובתקופת האבן שתפרו מצנחים משקיות ניילון סוג ב' שאף סופרמרקט לא רצה להזמין, אף מרחף לא העיז (או לפחות אף אחד שפוי) לטוס ליד הבית. זה לא נחשב סקסי במיוחד, להתבזות בפומבי.

לפיכך כולנו התאספנו, כל חברי רוח הקודש (יחדיו) נכנסו לפיאט פנדה, והלכנו להתרסק בשקט במבוא חמה, שם אף אחד לא ממש ראה.

אבל גם שלומדים בדרך הקשה, אפשר לעשות את זה בחן, וגם לחרמנות טיסה אפשר להוסיף משחק מקדים. לשמעון וינר יש את היכולת להפיץ רצינות ורוגע בתוך העמדה, ולהביא לעולם את הסבבה של הסיגריה של אחרי. תמצית הספורט לא הסתכמה בלפרוס ולקפל. ואחר כך לריב הרבה.

הרבה ישבנו, עם הרגלים פשוטות קדימה לכיוון הכינרת, מתבוננים בשמש השוקעת בברבורי המים בכנרת, בשעה שמליק היה מנסה בכל כוחו לרדת לנחיתה, אחרי ש"אפקט הכינרת" בא לבקר אותו, והתפללנו חזק בשבילו אצל "אל הרוח", בעוד ווינר היה עושה לנו אוירה של ערמה של חבר'ה על הדשא, ואז מליק היה נוחת בעגבניות. שמעון גרר והביא לעולם הטיסה את שני הבנים, אחד נתפס לזה יותר, ואת גו'ני המתוקה: הבת הקטנה.

עכשיו שמעון צריך לאסוף את המצנח הגדול ולקפל אותו בתיק. גו'ני נהרגה על הכביש בבולגריה, בנו פצוע, גם הוא פצוע בינוני, ואשתו מאושפזת לצידם במצב קשה.

מצאתי לנכון לשתף אתכם - בקטנה, וגם לשלוח תמונה אחת מטיול עם משפחת וינר בגיזר של שמיר. אומנם זה היה מזמן, אבל נדמה לי שהיא ממחישה ובצבע (ובלי פוטושופ) כמה המשפחה הזו יפה ושורשית.

מכאן אנו מבקשים לאחל לך ולשאר בני המשפחה החלמה מהירה, ושולחים את אהבתנו, כאבנו ודמעותינו על מותה של הבת. הלוואי ולא תדעו עוד צער.

דני כהן, חיפה, אוגוסט 2010